איך להתגבר על דחיינות בלימודים
דחיינות קשורה לרגשות, לא לעצלות. כך הופכים את ההתחלה לקטנה.
מאת צוות Nela · עודכן ב- · 3 דקות קריאה
למה דוחים את הלמידה
דחיינות נראית כמו בעיה של ניהול זמן, אבל לרוב היא לא. רוב מי שדוחים את הלמידה יודעים בדיוק מה צריך לעשות ומתי. מה שמפריע הוא תחושה: המשימה מרגישה משעממת, מבלבלת, מציפה, או כמו מבחן שבודק אם אנחנו מספיק טובים.
פסיכולוגים שחוקרים דחיינות, כמו פושיה סירואה (Fuschia Sirois) וטימותי פיצ׳יל (Timothy Pychyl), מתארים אותה כדרך להתמודד עם מצב רוח רע. דחיית המשימה מעלימה את התחושה הלא נעימה כבר עכשיו, וכך המוח לומד שהימנעות עובדת. המחיר מגיע אחר כך, בצורת לחץ וערימת עבודה שעוד יותר קשה להתחיל.
אלה חדשות טובות, כי זה אומר שלא צריך יותר משמעת. צריך לגרום להתחלה להרגיש קטנה ומאיימת פחות, ולהפסיק להעניש את עצמך כשמועדים.
להקטין את ההתחלה
הרגע הכי קשה הוא הרגע הראשון. אחרי שכבר עובדים, הרבה יותר קל להמשיך. לכן כדאי לתכנן התחלה כל כך קטנה שכמעט אי אפשר לסרב לה:
- להבטיח לעצמך עשר דקות. מפעילים טיימר ומסכמים עם עצמך שמותר לעצור כשהוא מצלצל. ברוב הפעמים כבר לא מתחשק לעצור.
- להתחיל מהחלק הכי קל. להעתיק את השאלות, לפתוח את הקובץ הנכון, לקרוא את העמוד הראשון. כל התקדמות נחשבת.
- להשאיר ״צעד הבא״ למחר. מסיימים כל סשן בכתיבת הדבר הראשון שצריך לעשות בפעם הבאה: ״להתחיל את שאלה 7״. כך מחר לא צריך להחליט מאיפה מתחילים.
- להוריד את הרף לטיוטה ראשונה. אם הכתיבה היא הבעיה, מותר לכתוב גרוע. אי אפשר לערוך דף ריק.
להפוך משימות מעורפלות למוחשיות
״ללמוד להיסטוריה״ קל לדחות, כי אין לזה התחלה או סוף ברורים. משימות מעורפלות מרגישות גדולות יותר ממה שהן באמת.
- לפרק עד שכל חלק לוקח 25 דקות או פחות: ״להכין כרטיסי שינון לפרק 5, עמודים 80 עד 92״.
- להחליט מתי ואיפה. המחקר של הפסיכולוג פיטר גולוויצר (Peter Gollwitzer) על תוכניות ״אם-אז״ מצא שאנשים מבצעים את מה שתכננו לעיתים קרובות יותר כשהם מחליטים מראש על המצב: ״כשאחזור הביתה מבית הספר, אשב ליד השולחן ואעשה סבב אחד של שאלות בכימיה״.
- לכתוב את זה. תוכנית על דף או ברשימת משימות אמיתית יותר מתוכנית שנמצאת רק בראש.
טיפ: אם עדיין אי אפשר להתחיל משימה, כנראה שהיא עדיין גדולה מדי או מעורפלת מדי. מקטינים אותה עד שברור מה עושים בדקה הראשונה.
להקשות על ההסחות ולהקל על הלמידה
דחיינות ניזונה מכל מה שהכי קרוב והכי קל. כדאי לסדר את הסביבה כך שהלמידה תהיה האפשרות הקלה:
- לשים את הטלפון בחדר אחר, או לפחות מחוץ להישג יד. כדאי לקרוא איך להפסיק להסתכל בטלפון בזמן למידה.
- להכין את פינת הלמידה מהערב הקודם. ספרים פתוחים, סיכומים בחוץ, מחשב נייד טעון.
- ללמוד במקום שבו גם אחרים עובדים, כמו ספרייה או קבוצת למידה. הריכוז שלהם מדבק.
- לחסום את האפליקציות שבורחים אליהן למשך הסשן. המדריך שלנו על חסימת אפליקציות ב-iPhone מראה איך.
- לתת לפרס מקום. מתכננים משהו מהנה לאחרי הסשן, ולא במקומו.
לסלוח לעצמך ולהתחיל מחדש
זה נשמע רך מדי, אבל זה עובד. במחקר משנת 2010, מייקל וול (Michael Wohl), טימותי פיצ׳יל (Timothy Pychyl) ושאנון בנט (Shannon Bennett) מצאו שסטודנטים שסלחו לעצמם על דחיינות לפני מבחן ראשון דחו פחות לפני המבחן הבא. אשמה וביקורת עצמית גורמות למשימה להרגיש עוד יותר גרועה, וזה מזין את הדחף להימנע ממנה.
- לשים לב לתחושה, בלי להתווכח איתה: ״אין לי חשק לעשות את זה, כי יש לי חשש שלא אבין.״
- לזכור שהמטרה היא להתחיל, לא לסיים הכול היום.
- לספור את מה שנעשה, גם אם זה היה סבב אחד. הצלחה קטנה היום מקלה על ההתחלה מחר.
- לבקש עזרה מוקדם אם נושא מסוים באמת מבלבל. מאחורי הימנעות מסתתרת לעיתים קרובות שאלה שעוד לא נשאלה.
איך Nela עוזר
Nela בנוי כדי שיהיה קל להתחיל, עם פנדה אדומה קטנה שתמיד שמחה ללמוד איתך.
- הקשה אחת כדי להתחיל. הכפתור במסך הבית מתחיל מיד את סוג הסשן האחרון, כך שאין הגדרות להתחבא מאחוריהן.
- סבבים קצרים. סבב פומודורו יכול להימשך 15 דקות בלבד, בדיוק בשביל התחלה של ״רק עשר דקות״.
- משימה לכל סשן. מצרפים משימה קטנה וספציפית מרשימת המשימות, ומסמנים אותה כשהסשן נגמר.
- סיבה לחזור. כל סשן מביא מטבעות, קשר חזק יותר ולפעמים גם תגלית לעולם של חיית המחמד.
- בלי רגשות אשמה. אפשר לסיים מוקדם, וזמן הריכוז עדיין נספר. חיית המחמד אף פעם לא נוזפת ואף פעם לא מאבדת שום דבר.